הגם שאין קליע יהודי שדרכו היא רצח, אין לב פלסטיני שיחדור הוא ולא ראוי מבחינתו להירצח

טור הדעה שלפניכם נלקח מסופו של התחקיר שלי על משפטו של בן דרי, אותו תוכלו לקרוא כאן.

רענון קצר של הארוע (המיודעים יכולים לדלג):

ב-יום חמישי, 15.5.2014, 13:45 – במהלך הפגנת 'יום הנכבה' בביתוניא, בן דרי, שוטר מג"ב, תועד בוידאו כשהוא יורה לעבר נאדים נווארה:

מיד לאחר התקרית הכריזו פוליטיקאים, דובר צה"ל ואנשי תקשורת, שהמוצג בוידאו אינו אמין ושמדובר בארוע מבויים ("פאליווד"). המאמינים לפאליווד הזה, הוגדרו כסמולנים תמימים והזויים, כפי שהומחש בסרטונים עצמאים ברשת, כמו זה, שלפי יוצריו הצינים, צולם "בידי צלם מהימן של 'בצלם' בצירוף עדות ראייה של סטיבי וונדר":

כחודש לאחר התקרית, נתיחת הגופה של נווארה, הוכיחה כי נהרג מאש חיה. הרסיסים בגופתו תאמו את הקליע שנמצא בתיקו, והקליע נמצא תואם לרובה של דרי. ולמרות הראיות הללו, התבשרנו בשבועות האחרונים שנשקלת עסקת טיעון בינו לתביעה, שעלולה להחתם היום (19.1.2017), בה יודה דרי בגרימת מוות ברשלנות בלבד. זאת על בסיס התאוריה שקליע חי השתרבב לו למחסנית ללא ידיעתו, ובמקרה ברגע שעלה הכדור החי במחסנית, דרי גם שכח להטעין את הגומי שטען שרצה לירות על נווארה (למרות שנווארה לא עשה כלום בעת הירי). כך, "במזל", גם הרג את נווארה ובו זמנית לא פצע את עצמו (כי אם יורים חי בזמן שיש סלילי גומי בחזית הרובה, הנשק עלול להתפוצץ עקב החסימה).

טור דעה:

המקרה של דרי הוא מהמקרים החמורים ביותר בתולדות צה"ל, בהקשר של רצח פלסטינים. לא שלא היו חמורים ממנו בזוועות או במספר הקורבנות, אלא חמור מהבחינה של רמת התיעוד והויזואליות, כך שכל התקשורת, מערכת המשפט, הצבא והציבור, יכולים לראות בעצמם. ובאשר משפט נחשף בפני הזולת, גם הזולת עומד למשפט.

אלו לא אותם מקרים שצריך להחליט אם להאמין לעד של 'בצלם', או שהראיות אינן גלויות לציבור. זה אפילו לא המקרה של אלאור אזריה, שבו (בהינתן שתיאור הצבא למה שעשו ההרוגים נכון) הציבור אולי חושב שהמעשה פסול, אך יכול למצוא אמפתיה לתגובה נקמנית של חייל, כשחבריו לנשק מדממים אל מול עיניו (ומנגד מתקשה למצוא אמפתיה למי שניסה לרצוח חייל).

כאן עומדת החברה היהודית-ישראלית וצריכה להחליט האם היא תומכת באופן אקטיבי ברצח של פלסטינים, שלא רק שבעת הירי בהם לא עשו דבר (כמו מקרה אזריה), אלא שגם לפני כן, כשזרקו אבנים, לא פגעו באיש; האם אנו תומכים ברצח – לא מתוך מצב מבולגן של חיילים פצועים ואיזה סיפור על פחד מסכין או חגורת נפץ (ולו ברמת הספק), אלא רצח רגוע ובטוח, ממרחק 80 מטר ומאחורי חומה, מתוכנן מראש להיות מוסתר כירי גומי. לצערי, נדמה לי שהחלטה זו אכן התקבלה, והתשובה היא 'כן'.

דרי משתחרר ממעצר למעצר בית. למטה: תגובות לתמונה. מקור: קבוצת "כולנו עם המג"בניק"

בן דרי הוא הרוצח הזכאי, מכיוון שאנו, היהודים-הישראלים, הם השופטים האשמים. ירייתו ושל כמותו, הן לנו יריות הפתיחה, בה הופכים אנו לפתע לגדולי הספקנים, השרלוק הולמס'ים לחקר זכאותם של אנשי ביטחון יהודים, ומחלים לתהות לגבי קונספירציות, מסקנות פורנזיות ואיכות הראיות, אשר באופן אירוני או כעדות לצביעותנו, דווקא בהתרבותן חולשתן, מבחינתנו. המגינים הקשוחים ביותר, ילעגו לך שאתה מאמין בהסתברות המטורפת, שבעידן המודרני בדיוק ברגע שבו פלסטיני נורה, היתה שם מצלמה. "כמה נוח!", יצחקו על הנאיביות השמאלנית שלך. אבל שכדור חי "ישתרבב" למחסנית תחמיש, בדיוק באותו הזמן ש"שכח" לשים סלילי גומי ברומה? זה, כמובן, תרחיש סביר לחלוטין.

היכן שאין עדים, זכאי החייל היהודי מחמת הספק. היכן שישנם, זכאי מתוקף הנוחות החשודה הזו של עדים שנמצאים בדיוק ברגע שבו נדרשים עדים. בדרכו של הולמס הולכים ההולמס'ים הישראלים:

---

"לאחר שפסלת את הבלתי אפשרי, האפשרות הנותרת, בלתי סבירה ככל שתהיה – היא האמת"

---

ומשפסלנו את הבלתי אפשרי – הרשעת איש ביטחון יהודי ברצח פלסטיני – אנחנו מוכנים להשלים עם כל "אמת", בלתי סבירה ככל שתהיה. לאחרונה אני נוטה להאמין שהדרדרנו אף מטה משם, כי לא נדמה לי שאיש ברצינות מאמין לטענות התלושות המועלות בכדי להסביר את הרציחות הללו. בהרבה מהמקרים המואשמים מתקבלים ע"י הציבור ובוודאי חוגי הימין-הקיצוני, בברכות וקריאות "גיבורים" על שלכאורה עשו פעולה מכוונת, בעוד שלמצלמות ובבית המשפט יטענו שבכלל "השתרבב" להם משהו (קצת כמו הנוהל של תקיפות ישראליות במדינות זרות, ואז פוליטיקאי שעולה לשידור ומכחיש שישראל מעורבת, תוך שהוא מחייך ואומר משהו בסגנון "אבל המחוסל לא יחסר לנו"). אותם האנשים שיעלו בפניך איזה הסבר או תאוריה מדוע החייל המואשם זכאי לפי החוק, לרוב גם יאמרו שפשוט צריך "לתת גב" ושהחוק קלוקל, כשאותם הסברים ותאוריות מתפוררים. אנשי חוק, ככל שהחוק עומד לצידם.

סיאם נווארה, אביו של נאדים, מתפלל מעל גופתו.

 

כי בסופו של יום כולנו יודעים:

האור הנופל על כדור הנורה על פלסטיני, תמיד מטיל תחתיו צל של ספק. האור המאיר את הכדור הנורה על יהודי, תמיד חושף כוונת זדון. ולא מחסור באור מייצר אפליה זו, אלא המחסור בנאורים.

רבות הדרכים של קליע יהודי ללב פלסטיני – מן ההגנה העצמית ועד לתקלה קוסמית יתפרסו. אך הנה זה קסם: הגם שאין קליע יהודי שדרכו היא רצח, אין לב פלסטיני שיחדור הוא, ולא ראוי מבחינתו להירצח. המקריות היהודית-בטחוניסטית וההשגחה העליונה, שוב באו לעזרתנו: אלו אשר מוסריותם אינה מאפשרת רצח, ממיתים ברשלנות סדרתית את אלו אשר הם חושבים שראוי היה לרצחם.

הספקנים היו אומרים כי צירוף מקרים זה, שכדורי הרצח הורגים בשוגג את הראויים להרצח, נוח מכדי להלקח ברצינות. אבל תאמינו לנו שאנחנו שולחים אנשי ביטחון תוך הקפדה גבוהה על מוסר ואומרים להם שוב ושוב שפלסטינים הם בני אדם בדיוק כמותנו. "אז מניין מגיעים דרי, אזריה, אחרים כמותם, ואתם, מרבית הישראלים אשר תומכים בהם? וכיצד הם תמיד מזוכים מכל עבירה בעלת משמעות ועונש של ממש?", ודאי תשאלו.

ובכן… השתרבב לנו.

---

---

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בתחקיר שממנו נגזר טור דעה זה, הושקעו כ-300 שעות (חודש וחצי בערך) של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.

---

---

בחירות 2015 || המתח בשיאו: האם השמאל יתרסק או יפתיע עם הפסד מכובד? (או: מדוע לא הולכים להצביע בשביל להמנע מתבוסה ולא נשארים בבית, רק כי אי-אפשר לנצח)

(טור דעה וסתם מחשבות כלליות)

הבחירות האלה לא ישנו סדרי עולם בישראל. האופטימיים מימין ומשמאל ניסו ומנסים למכור גרסה אחרת ולמרות שחלקם אושיות פוליטיות שסיקרו בחירות רבות ומודעים להליך הרכבת הקואליציה, לחוקים של פסיכולוגית המונים, לטכנולוגיה שמאחורי הזזת קולות צפים ולמרחק המקסימלי האפשרי מהסקרים – למרות כל אלו ולמרות שמלכתחילה לא היה זמן מספיק בכדי לעשות שינויים טקטוניים מהסוג שהם מתארים כאפשרות ראלית (ולא… כמה מנדטים לפה או לשם הם לא שינוי טקטוני), הם ימשיכו לכתוב שאם רק נשקיע ונרצה, נזיז מנדט ונכתוב עוד סטטוס – בום! מהפך!

זה כמובן קשקוש.

בחירות ששואפות לשנות סדרי עולם (לא לבלבל עם בחירות אשר רק משקפות סדרי עולם שכבר השתנו), אף פעם לא מתחילות בהודעה של סדר העולם הנוכחי, כי הוא מעוניין ללכת לבחירות. "אך נתניהו", מגיבים מיד הפרשנים, "לא היה הולך לבחירות אם היה יודע את שהסקרים חוזים כיום". הטעות היא כמובן לחשוב ש"סדר העולם" הקיים, הוא שלטון נתניהו.

נתניהו אינו שליט אלא נשלט. הוא אינו תוצאה של מדינה הבוחרת מנהיג, אלא של מדינה בוואקום מנהיגות. מדינה שאזרחיה מצהירים – כמו בבחירות האחרונות – שהם הולכים להצביע בעיקר על סוגיות כלכליות ויוקר המחיה, אך בוחרים שר כלכלה מיליונר שלא יודע את מחיר הדלק ושר אוצר מיליונר מעבודתו עבור בנק הפועלים, שלא יודע את מחיר הלחם והנסיעה באוטובוס. אלו אינם הדגים ששחו במעלה הנחל האיתן של הביקורת החריפה של המצביע הישראלי החרוץ והשקדן, אלא המפרפרים במי הביוב הרדודים בתחתית הנחל האכזב. עם ישראל יושב עם חכות סביב פתח צינור הזרמת השפכים ומתלונן על טעמם הרע של הדגים.

***

אבל בבחירות לא משנים ידיעה, אלא דעה בלבד (דבר אשר בשמאל מסרבים להבין וש'יש עתיד' הפכה לאמנות). בחירות אינן עוסקות בהשכלת ההמונים ואף הניסיון עצמו להשכיל בורים-מבחירה\כפיה, מעיד על הבורות של המבקשים לבאר בורות באחרים. אך אפילו המעשה של שינוי דעה (לעומת השכלה מבוססת ידיעה), אינו דבר שעושים ב-3 חודשים. קחו את הסקרים האחרונים והראשונים (בניכוי פיצול ואיחוד מפלגות) ותראו שכל השינויים כולם, נמצאים בתחום הסטייה מהסקר הראשון.

אלא שהפעם אפילו שינוי דעה לא יעזור לשמאל. אם בגאוניות מכוונת (לגישת קננגיסר וקוראיו) ואם במקריות, עומד השמאל מול קואליצית גרורות הליכוד: נתניהו מהליכוד, כחלון מהליכוד, ליברמן מהליכוד, בנט ושקד מהליכוד ולראשונה אפילו מפלגת העבודה עם לבני ויואל חסון מהליכוד. לנאמנים – הליכוד מציע את הליכוד. לרוסים – הליכוד מציע את ליברמן. לאנשי המחאה הכלכלית-חברתית ולמזרחים – הליכוד מציע את כחלון. מתנחלים, ימין קיצוני והומופובים? הליכוד מציע את בנט ושקד. וחדש על המדף: רוצים שמאל? הליכוד מגיש לכם את לבני וחסון במחנ"צ.

היות שכך, השמאל כבר לא יכול לנצח את הליכוד (אפילו אם אם יקח את המושכות), מאותה הסיבה שאדם לא יכול להרים את עצמו משרוכי נעליו ובוודאי שלא יכול להרים עצמו משרוכי נעלי יריבו:

אם הימין ירכיב קואליציה – ברור שהשמאל הפסיד.
אם תורכב ממשלת אחדות – הרי שזו לא אחדות בין שווים, אלא בין הליכוד לעבודה+נציגי הליכוד שבתוכה.
אם השמאל ירכיב קואליציה – הרי שכל פרשן פוליטי חובבן רואה שזו לא תהיה קואליציית שמאל של ממש. אם תהיה רוטציה עם לבני, זו למעשה רוטציה עם הליכוד (המתון יותר, אך הליכוד) ואם לא תהיה רוטציה, זו עדיין 'העבודה' המדוללת בליכוד, עם איזו קומבינציה שתדרוש שותפות עם גרורות הליכוד (ליברמן או כחלון) או חיבור הפכים מוחלטים כמו החרדים ולפיד וכדומה.

ההשג המקסימאלי שהשמאל יכול לשאוף לו, הוא שותפות עם הימין. במילים אחרות, הגדרת הניצחון של השמאל, היא מלכתחילה תיקו. כבר ביום שבו צורפה לבני למחנ"צ, השמאל אמנם לא הפסיד, אך הפסיד את הניצחון. מה הלאה? ביבי ירוץ כיו"ר העבודה ונגדיר זאת כהפסד הימין? אז יאללה… ברוך מרזל כמנכ"ל 'בצלם', יגאל עמיר כמזכיר 'שלום עכשיו', מרצ בראשות בנט וסופסוף השמאל יחזור לשלטון!

***

בכדי לנצח את ההצעות שיציע נתניהו בתמורה להמלצות לנשיא – וכפי שמלמדות הפרשיות האחרונות בבתי מגוריו, הוא נדבן גדול כאשר אנחנו משלמים את החשבון והוא אוכל את הארוחה – יצטרך הרצוג לתת כל כך הרבה, עד שלא יוותר מספיק למהפכות שמצפים ממנו. הוא יוותר כראש ממשלה מְתַחְזֵק בלבד (וכבר אמרנו שלתחזק את הקיים במדינת ישראל – ההתנחלויות, הרבנות, תקציב הביטחון, עובדי הקבלן, הישיבות וכולי – זה לתחזק את הימין). האמת שהיתה ידועה מראש, היא שלא עושים מהפכות עם מפלגה שהיא רק 20% מהכנסת, תומכים טבעיים שהם רק 33% מהכנסת וקואליציה מבוססת שוחד-חוקי שאיכשהו סוגרת על 51% מהכנסת. זו לא קואליציית משילות, אלא קואליציית קיום בלבד שהעומד בראשה יעביר את כל כהונתו כמו אותם ימי ילדות משעממים ונפלאים, בהם ניסינו להחזיק ביחד שני מגנטים סרבנים; בדיוק כמו הקואליציה שהתפוררה לפני רגע והביאה לבחירות מלכתחילה.

***

ובתוך כך, פקטור שעלול להיות קריטי בבחירות הללו ולהשפיע דרמטית על חלוקת הגושים, הוא אחוז ההצבעה. נהוג לחשוב שאחוז הצבעה גבוה מיטיב עם השמאל וזאת כתוצאה מהקורלציה שבין הירידה באחוזי ההצבעה לאורך השנים לגוש השמאל.

מנדטים של גוש השמאל ביחס לאחוזי הצבעה

לא צריך להבין יותר מידי בפוליטיקה או סטטיסטיקה בכדי לראות שהקורלציה בין אחוזי ההצבעה לשמאל, בהחלט ברורה. ובכל זאת, הפעם השמאל נמצא בניגוד אינטרסים מעניין: מצד אחד אחוזי הצבעה גבוהים מוסיפים לו מנדטים, אבל מצד שני מרצ ו-4-5 המנדטים שלה, עלולה להתכווץ בעקבות אחוזי ההצבעה ולהימחק. לדוגמה:

בבחירות האחרונות מרצ קיבלה 6 מנדטים, על בסיס 172 אלף קולות ו-67.7% הצבעה. הסקרים עד כה צופים למרצ כ-5 מנדטים, שזה 143 אלף קולות בערך. נניח שתהיה קפיצה יפה באחוזי ההצבעה ל-75%, זה 4.41~ מיליון בז"ב. 3.25% מהם – שזה אחוז החסימה החדש – שזה קצת יותר מ-143 אלף קולות. כך שלפי הסקרים האחרונים, כאשר מתאימים אותם לאחוז הצבעה גבוה, מרצ עלולה ללכת הביתה על מחסור של מאות\אלפי קולות בודדים בלבד. 

כך שאכן שווה למתלבטים להצביע מרצ, אבל צריך להזכיר שוב – לכל אלו שקונים את ההבטחות הגדולות של מרצ הקטנה וגאוותה בהצמדות לאופוזיציה תוך אי-חבירה לליברמן או לליכוד – איך עובד הממשל בישראל:

האופוזיציה היא היציעים של מגרש הכדורגל שעליו משחקת הקואליציה. נכון… פעם במחצית\קדנציה הכדור עף לרגע ליציע וסתיו שפיר (לדוגמה) יכולה להחזיק אותו לכמה שניות ולצעוק שהוא מלא בכסף. אבל אז השופט סלומינסקי לוקח אותו חזרה, מורה לסדרנים לפנות אותה והמשחק נמשך.

מה ששמאלנים רבים מסרבים בתוקף להודות בו, הוא שהיתרון שיש למרצ על מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה ולכן לא יוכלו לממש את הצהרותיהן הבומבסטיות, זהה ליתרון שיש למפלגות הקואליציה על האופוזיציה. הבנה אמיתית של הממשל בישראל, תוביל למסקנה שאחוז החסימה האמיתי (לפחות זה הנדרש לכל ההבטחות שמשמיעים לנו בקמפיינים) איננו 2% או 3.25% בגרסתו החדשה, אלא כניסה לקואליציה (ובמיוחד שליטה במשרדים ובוועדות).

הראיתי כבר בבחירות הקודמות כיצד כל "המדדים החברתיים" ומדידת ההצבעות, שבהן מרצ מככבת וחברתית, הם חסרי ערך בשורה התחתונה. בני דאון מפרויקט 'כנסת פתוחה', התוודה לאחרונה כיצד המדדים הללו שהם עצמם יצרו, הם חסרי כל משמעות:

"אני לא אשכח את דבריה של יחימוביץ': "הצבעות הח"כים אינן מבטאות את העמדות שלהם". [מיכאל] איתן אף סיפר לנו שפעם העביר חוק בקריאה שלישית, בלי מתנגדים ועם 37 תומכים כשהוא היחיד שיודע על מה החוק. […] אבל לא היינו מוכנים ללמוד. התעקשנו, ובעיקר אני, שהמערכת בבסיסה טובה ואם רק נפתח כלים כמו מדדים של הצבעות, המערכת תשתנה. חארטה. היום סתיו שפיר אומרת לנו שהיא מגיעה להצבעות לא חשובות כדי שלא תשתרך מאחור במדד החברתי, המבוסס על נתוני כנסת פתוחה. ההחלטות לא מתקבלות בכנסת. הדברים נקבעים בקואליציה וועדת השרים לענייני חקיקה לעולם אינה נותנת לח"כים של הקואליציה חופש הצבעה". 

 אבל מדדי ההצבעות חסרי המשמעות, הם עדיין נר לרגלם של אנשי שמאל ובעיקר אנשי מרצ, שאוהבים את כמה שהם יפים על הנייר ואת תענוג ניקיון הכפיים, שמתלווה לבחירה במפלגה שכמעט תמיד מצביעה בדיוק לפי האמונות שלך כשמאלני (גם אם אף אחת מההצבעות הללו לא מייצרות חוקים בפועל).

:im all about that base, 'bout that base, no trouble

נוסף על כך, יש לי בטן מלאה על הצביעות של מרצ. זה כבר שתי מערכות בחירות שמרצ קוראת לציבור השמאל "להצביע מהלב", תוך זלזול בקונספט של הצבעה אסטרטגית (שברוב המקרים מתעדף הצבעה לעבודה ולא להם). הרעיון ברור והוא לפנות שוב ושוב לבסיס, לאכול מנדטים מהעבודה מבלי לנסות להרוויח קול אחד שאינו מבוסס קניבליזם שמאלני. בבחירות הנוכחיות, הבוז הזה להצבעה שכלית בא לידי ביטוי באופן מקסימאלי דרך קולו וידו המזלזלת של דני בסן (0:28):

אבל כל זה היה עד שהקמפיין הכושל הזה דחף את מרצ דוקא למטה ולעבר אחוז החסימה. לפתע לא בזים יותר במרצ להצבעה אסטרטגית וקוראים לנו להצביע מהשכל בכדי למנוע הפסד של 4 מנדטים לשמאל (שגם אם אתה תומך במחנ"צ, בלעדיהם לא יוכל הרצוג להקים קואליציה).

מתוך דף הפייסבוק של מרצ [מקור]

כשהשכל אומר מחנ"צ, מרצ מבקשת שתצביעו מהלב. כשהלב של אנשי מרצ פועם בחרדת ההעלמות, הם מבקשים שתצביעו עם השכל. ומתוך הצביעות הזאת והרצון להסתיר את קיומה, נולדה ההמצאה הזו של מרצ:

כן… "הצבעה אסטרטגית מהלב". הגיוני בערך כמו 'הצבעה אמוציונלית מהשכל' או להמציא מונח פרדוקסיאלי רגע לפני הבחירות ולהגות אותו דרך הפה, למרות שבברור מקורו מהרקטום.

אבל זה שמרצ מבקשת שתפעילו את האונות שבלב ואת החדרים שבמוח, לא אומר שהם טועים – רק צבועים. אכן ההצבעה האסטרטגית הנכונה למתלבטי מרצ\מחנ"צ או מרצ\המשותפת, זה מרצ. התחזקותה במנדט או שניים על חשבון המחנ"צ או המשותפת ל-5-8 מנדטים, היא תנועה תוך גושית שאינה משפיעה על מספר הממליצים של הרצוג אצל הנשיא. מחיקתה של מרצ לעומת זאת, בהכרח מורידה 4 ממליצים בעבור הרצוג ולמעשה הופכת את המשימה הבלתי-סבירה מלכתחילה של הרכבת הקואליציה, לבלתי אפשרית.

אם מרצ תפתיע היום עם 6-7 מנדטים, לא יהיה זה בגלל הקמפיין האמוציונאלי הכושל שלהם, אלא בגלל האחריות השכלית הקרה של אנשי שמאל שמרצ זלזלה עד כה בדרך מחשבתם, אך היות והם אינם מצביעים מהבטן, הם לא יתנו לזה להשפיע עליהם ויעשו את הדבר הנכון.

לשם הבהרה: אין לי שום דבר נגד מרצ, אני ממליץ למתלבטים בינה לבין אחרת להצביע עבורה ואני מיישר קו כמעט עם כל המצע שלהם. אבל לשמוע כל מערכת בחירות את מרצ – המפלגה של הראליזם לכאורה, של הניתוק מאמונות תפלות, קמעות ודת – קוראת בקמפיין ש"סניקי להצביע עבורה "מהלב" ועל סמך מדדים חסרי משמעות; לשמוע נציגים שלה מגחכים בסרטונים על "פרגמטיזם" כאילו היו רבנים שצוחקים עלי כי "אתה באמת חושב שאתה באת מהקופים?!" ועל התחשבות בשיקולים ריאלים של גודל מפלגה, גודל גוש וכדומה — כל זה כבר עושה לי בחילה. אל תטעו ואל תתנשאו: "תצביעו מהלב" ו"אל תקשיבו לשיקולים פרגמטיים", זו "ברכת הרב" של מצביעי מרצ. ואם כבר אתם הולכים על ברכות רב משוללות היגיון, לפחות תתמידו בכך. כשאתם בורחים חזרה להצבעה פרגמטית כשאתם לפתע בסכנה, זה מזכיר לי את תלמידי הישיבות שקיבלו פטור מהצבא כי "תהילים נגד טילים", אבל ברחו מהישיבות בדרום כשהטילים הגיעו בפועל.

תמונה: דניאל מירן [מקור]

לא רק שזה דוחה, זה גם פשוט טקטיקה כושלת. לנסות לאסוף קולות על בסיס חום ואהבה עם הקור האקדמי של זהבה גלאון, זה כמו לנסות לאסוף קולות מזרחיים עם… ובכן… הקור האקדמי של זהבה גלאון. מספיק לי לסבול את בוז'י מרים את הקול ומזיז את הידיים בחוסר אמינות בכדי לנסות ולהחצין את מה שנתפס על ידי ההמונים כמנהיגות. אני לא צריך לסבול גם את זהבה גלאון מורידה צ'ייסרים בכדי שתוכל להביא ריקוד דודה מזעזע ותשדר קריקטורה כושלת של קלילות מזרחית. לנסות לשדר חום מוחצן סטייל דרעי, עם מי שבעצם בקיומה ממתנת את ההתחממות הגלובלית, לא הולך להביא למרצ קולות מאותה הסיבה שמעולם לא ראיתם אף אחד ממלא מנגל בקוביות קרח.

התעללות בסרטון המקורי של מרצ: רמי וייצמן.

***

אז – אם נחזור לרגע לשאלה המקורית שאבדה לי בדרך – מה הטעם בכלל להצביע, אם מראש כל שעומד על הפרק הוא גרסא מדוללת של העבודה עם קואליציית לפיד\גרורות-הליכוד?

האמת היא, שאין לכך תשובה מעוררת השראה. רוצים אנו לבוא לקלפי עם תחושת סיכוי למהפך של ממש. לצערי, זה לא המצב בבחירות הנוכחיות. אבל האם באמת נדרשים אנו לצייר חד-קרן על הפתק שלנו בכל פעם שאנו מגיעים לקלפי? האם רק ניצחון הוא יעד?

כאימרת הכותרת: לא הולכים להצביע בשביל להמנע מתבוסה ולא נשארים בבית, רק כי אי-אפשר לנצח. סיסמת הניצחון בשילוב עם תחושת ההפסד שהיה למעשה צפוי, מתישה אנשים ומביאה אותם שלא להאמין במערכת ולא להגיע בכלל. בחירות אחר בחירות, קראו הפוליטיקאים והפרשנים, מעל כל במה: לכו להצביע! כל קול חשוב! ובחירות אחר בחירות ההצהרה התבררה כשקר: ההפרש לרוב דרמטי (לא בהכרח בין המפלגות הגדולות, אלא בין מה שנדרש לשינוי אמיתי ובין מה שהושג בפועל) ובכל מקרה, זה עשרות שנים שאין שינוי של ממש במדיניות ישראל – הן בהקשר המדיני והן בהקשר הכלכלי.

ובכל זאת, יש להצביע.

ראשית, כי זה קל. באו, צעקו ומתו, כל אלו אשר טענו שיש איזו אמירה חזקה באי-הצבעה ושבהצטברות מספקת של אנשים כמותם, המערכת תזדעזע ותשתנה. באו, צעקו, מתו ואף דמוקרטיה עוד לא נזעקה ושינתה דרכיה בעקבות מעשה שכזה. נשאלת אם כן השאלה הבסיסית: על סמך מה אתם טוענים שאם מספיק אנשים לא יצביעו, תהיה לכך השפעה כלשהי (למעט חלוקת המנדטים הנותרים בהתאם לאחוז ההצבעה הנמוך יותר)?

סרבני ההצבעה מתיימרים להעלות טיעונים רציונאלים ומתנשאים על הקונפורמיסטיות של המשתתף ביום הבוחר והבורות שלו לחוסר ההשפעה של מעשה ההצבעה. אבל בעצם זה המעשה שלהם שאינו מגובה בנתונים ומבטא חוסר השפעה; עומדים בגשם רטובים עד לשד עצמותיהם, מסבירים לאדם היבש שאם מספיק אנשים יזרקו את המטריות, הגשם יפסיק.

היכן המדע מאחורי טענותיכם המשכילות עד כי אנו הבורים כושלים להבינן? היכן הדוגמאות ההיסטוריות? ומול הקלות של ביצוע המעשה, נשאלת עוד שאלה: מה הנזק שבעשייתו?

כיאה לתנועה תאורטית נטולת תאוריה, הם יאמרו כי זה נותן לגיטימציה לשלטון הקיים. אבל מי ביקש מכם את הלגיטימציה? לפיד? נתניהו? בנט? למי מהם נראה לכם שאכפת מהלגיטימציה שלכם? ואם הם רוצים אותה, כיצד זה שבמערכות בחירות מסביב לעולם וגם בישראל, תמיד ישנו צד שבהנחיית מומחים וסוקרים, פועל דוקא להורדת אחוז ההצבעה?

אם מהות אי-ההצבעה היא האמונה כי השלטון מתעלם לחלוטין – באופן אקטיבי או כחלק מובנה מהשיטה – מרצון הבוחר, הרי שלגישתכם שלכם בלתי-אפשרי שתוכלו לתת לו לגיטימציה (כי הוא מתעלם מכם). או בהפוך: אם אתם יכולים לתת לו לגיטימציה, הרי שלהצבעה יש השפעה ובכך יצרתם פרדוקס עם הנחת היסוד שלכם, שלהצבעה אין השפעה. ואם ישנה השפעה – וגם מגישת המשתתפים וגם מגישת הסרבנים נגזרת שישנה – והמעשה קל למדי, מדוע לא להשתתף? נכון שהסיכוי לשינוי נמוך דרך הקלפי (במיוחד בבחירות הנוכחיות), אך הוא בלתי-קיים דרך הסרבנות לקלפי.

זו עדיין דמוקרטיה וזכותכם לתעדף את הבלתי אפשרי על הבלתי סביר, אך אל תנסו למכור שאתם עושים זאת בשם הרציונאליות או ראייתכם איזו אמת שכולנו עיוורים לה. למרות תחושת המרי שלכם, אינכם יותר עצמאיים מחרדי שאינו מצביע, כי הרב פסק נגד השתתפות בפעילות של מדינת ישראל. האנרכיסט הבלתי-רציונאלי, הוא פשוט הרב של עצמו.

אתם רוצים להיות אנרכיסטים? לכו תציתו בנק או תפילו שרת של חברת אשראי. אל תזיינו לי את השכל על איך שאתם מהפכנים, כי פעם בכמה שנים אתם נשארים על הכורסה בבית ומרגישים טוב עם עצמכם. לכל הפחות, הייתם טורחים להקים דוכני רחוב ולנסות להגיע למסה הקריטית שאתם טוענים – ללא כל בסיס – שתביא את השינוי המיוחל. פאסיביזם כאקטיביזם מרשים אותי רק כשהוא עטוף בסגפנות ואני מניח שאת סירובכם להשתתף במערכת, אינכם מביעים במערה במדבר. האקספיסטים של האסקפיסטים של האסקפיסטים אתם, וכבר שכחתם ממה ביקשתם להתנתק.

***

ולצד כך שהמעשה קל ושהסרבנות חסרת היגיון, נותרת העובדה שבכל זאת, ישנן השפעות קטנות ואיש לא יודע בוודאות, מתי תהיה ההצבעה אשר כן תהיה דרמטית; מתי הקול שלך בכל זאת יביא למהפך. זה נכון שהצבעה בקלפי שקולה לניסיון לזכות בלוטו, אלא שבניגוד ללוטו, ההצבעה בקלפי היא חינם. כשאני אראה אתכם ליד דוכן פיס, מסרבים למלא טפסי לוטו ללא עלות בגלל הסיכוי הנמוך לזכייה, אז ורק אז, אאמין לטענה הדבילית שלכם שמפאת הסיכוי הנמוך לזכות, עדיף שכלל לא להשתתף. אך יש לי תחושה ברורה שכשטובתכם האישית והחמדנית תהיה אל מול עיניכם, מבעד לאצבעות מדממות ושרירים תפוסים, תמשיכו למלא את פתקי הפיס.

יהיה הסיכוי לשינוי דרך הקלפי אשר יהיה, הוא תמיד גדול יותר מהסיכוי לשינוי דרך רביצה בבית. אם באמת הסטטיסטיקה של הסיכוי לשינוי היא שמפריעה לכם, לא הייתם נמנעים מהצבעה בקלפי, אלא מצביעים גם בפריימריז, מגיעים גם להפגנות, מצטרפים לקבוצות פוליטיות שפועלות לשקיפות ושינוי ומשפרים את הסיכויים שלכם לזכייה. אתם צודקים והסיסמא היא אכן כמעט שקרית: מי שמצביע, לא ממש משפיע. אבל מי שמבציע שוב ושוב ושוב, דוקא כן.

 מעולם לא הסכמתי עם האמירה הטוטאלית הנושנה: "אם בחירות באמת היו משנות משהו, הם היו מוציאים אותן מחוץ לחוק". אני מסכים עם הרוח שמאחורי האמירה והיא שמי שמותיר את ההגנה שלו על הדמוקרטיה לכדי פתק אחד פעם בכמה שנים, בל יתפלא שהקלפי אליה משלשל פתקיו תבלע בקשתו ותיוותר ריקה. ואכן, בכל הדמוקרטיות המושחתות, "הקלפי הריקה" היא הבעיה הראשית, כפי שמחקר אמריקאי מצא לפני כשנה, כך שגם בנושאים ש-90-95% מהציבור האמריקאי מסכים לגביהם, ההחלטות המתקבלות מתעלמות מרצון הבוחר.

אך דעתי היא שאי-שיקוף רצון העם – מוזר ככל שזה נשמע – איננו התעלמות מרצון הבוחר. רק מי ששמר כנץ על הקלפי שלו מיום הבוחר הקודם ועד לנוכחי, הקלפי שלו תיספר. אלא שהבוחר עצלן ואדיש. חלוקת אחוזי הצפיה בין תחקיר בערוץ 10 על שופט בית משפט עליון שמקבל שוחד מראש עיר בישראל ובין אנשים בערוץ 2 שמורחים אחד על השני בוץ בביקיני כחלק מאיזו תחרות ריאליטי, מגלים תמונה ברורה לחלוטין. הרייטינג, תמיד היה ותמיד יהיה, הקלפי האמיתית. ציבור שלם שיום אחר יום שם את מיטב תשומת ליבו בתוכניות שכל מהותן הוא ניתוק מהמציאות (גם אם הן קרויות מסיבה כלשהי "ריאליטי"), אומר לנבחריו: אינני רוצה להעמיק, אינני רוצה לדעת. עשו כרצונכם.

ההתעלמות מרצון הבוחר בדמוקרטיות כמו ארה"ב ובמידה פחותה מעט גם ישראל, איננה אמיתית. אל תגידו שלא קיבלתם את שביקשתם: עונה חדשה של מעושרות, יש? של "המרוץ למיליון"? כוכב נולד (על כל הווריאציות)? היפה והחנון? האח הגדול? הישרדות? הרווק? מחוברים? שליש עד חצי מכל מהדורת חדשות או עיתון זה רכילות, "סיפורים אנושיים", ריאליטי? כמה פעמים מצאתם את עצמכם קולטים שהרגע צפיתם במשך רבע או מחצית מהמהדורה המרכזית של החדשות – המהדורה שאמורה לתמצת את כל הדברים החשובים שקרו במדינה, בכנסת, בבתי המשפט, במשטרה, בשטחים, במדע, בעולם – במישהו שאוהב לרכוב על אופניים? מישהי שעשתה ניתוח וירדה במשקל? אפילו בהקשר של תחקירים, התכנית המובילה בישראל ברוב השנים, כבר הקדישה איזה 30 תוכניות בכדי לחשוף את השחיתות בתעשיית הטחינה ואת הסכנה לדמוקרטיה הישראלית שהיא הסלמונלה.

ללא ציניות: נבחרי הציבור אינם מעוותים את רצון הבוחר, בהתעלמות מהדרישות שלו ביום הבוחר. בישראל רוצים שינוי, אך לא רוצים להשתנות. כמו שדורשים בשולי הציבור הישראלי, קמה כאן (ולדעתי תמיד היתה) דמוקרטיה ישירה והציבור מצביע בכל יום: אסקפיזם. רק יום אחד, פעם ב-2-4 שנים, הם (ולמעשה רק 60-70 אחוז מהם) שמים פתק בודד: מעורבות. האם לא נכון ולגיטימי לפרש אלפי הצבעות אסקפיזם מול אחת בודדת של מעורבות, כבקשה של הבוחר שיתעלם הנבחר מהפתק שלו?

וזו האירוניה… במדינה האדישה הזאת, שבה לפחות חצי מהמצביעים אינם טורחים ללמוד על המועמדים שלהם לפני הקלפי, שבה 30-40% לא מצביעים בבחירות הכלליות, שבה 50-60% לא מצביעים בבחירות המוניציפליות ו-97% לא מצביעים בפריימריז, אנשים מתלוננים ש"מה הטעם להצביע? הרי כלום לא משתנה", כשהמצב הוא בדיוק הפוך: כלום לא משתנה, כי הם מסרבים לצאת ולהצביע. כמו הבדיחה הגרועה על הבחור שהולך לרופא ומתלונן כי כואב לו פה ופה ופה, רק בכדי שהרופא יאמר לו שבעצם כואבת לו האצבע, כך עומדים שאנני וסרבני הפוליטיקה הישראלית, מצביעים על החולי שפה ופה ופה שבגללו, הם אומרים, המצב גרוע וישאר כזה, כשבעצם הם עצמם האצבע החולה של הדמוקרטיה הישראלית.

———————————————————————————————————————

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-15 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים ללחוץ על הכפתור (ייקח אתכם לעמוד התשלומים של הבלוג) ולשלם לפי ראות עיניכם.

 ———————————————————————————————————————

רמאות קטנה בפריימריז בעבודה || דני עטר מציג: איך לאכול את עוגת השריון ולהשאיר אותה שלמה?

הסיפור שלפנינו הוא לכאורה טכני, אבל באשר מדובר בהטעיית הבוחר – הבסיס של המערכת הדמוקרטית – גם הטעיות טכניות הן מהותיות. זהו סיפורם מעורר ההשראה של הגיבורים האמיצים, ההולכים על חבל דק ומסתכנים בסוף האלים של נפילה לרשת ביטחון רכה, נעימה ובלתי-נראית.

כידוע, ביום שלישי שעבר (13.1.2015), התקיימו בחירות מקדימות (\פריימריז) במפלגת העבודה. ל'עבודה', כמו מפלגות רבות, מערכת שריונים ("הבטחת נציגות") המבטיחה הקפצה של מועמדים העונים לקריטריונים מסויימים, למקומות שמורים ברשימה (למשל 2 מקומות בכל עשיריה ברשימת העבודה, שמורים לנשים). מתפקדי מפלגות, כאנשים היותר מעורים בפוליטיקה ובמיוחד בזו הפנימית של המפלגה אליה התפקדו, מודעים ולוקחים את השריונים בחשבון בבואם לשלשל את הפתק הגורלי. למשל, אם רק שני מתמודדים מתאימים לקטגוריה של שריון במקום 7 ברשימה – נניח הבטחת ייצוג לדרוזים – הרי שבכדי לזכות במקום המשוריין לא צריך לנצח את כל המועמדים עד למקום השביעי, אלא רק לקבל יותר קולות מהמועמד הדרוזי הנוסף.

הצד השני של מנגנון השריון (לעומת הבונוס של ההקפצה ברשימה), הוא שהמצביעים עלולים להיות שאננים בהצבעתם כלפי מועמד למקום משורין ושאדם השואף להגיע גבוה יותר ברשימה מהמקום המשורין, לא יצליח לעשות זאת כי אנשים יבחרו לא להשקיע בו את קולם. זו כמובן בעיה שרלוונטית רק לאנשים שמבחינה אלקטורלית עומדים על הגבול שבין רווח מאפקט השריון לבין הפסד ממנו (לפחות להערכתם. התוצאות כמובן לא ידועות אלא רק לאחר שסופרים את הקלפיות).

בין המתמודדים בפריימריז היה מספר 48, דני עטר, ראש מועצה אזורית הגלבוע ויו"ר מחוז המושבים במפלגת העבודה. לעטר היתה סיבה להאמין שהוא על הגבול הזה שבין רווח להפסד מאפקט השריון: בפריימריז הקודמים (רק לפני שנתיים) הוא נמצא בדיוק באותו המקום והיה מרחק של כ-1,200 קולות בלבד מהפיכה לח"כ. בסופו של דבר, הוא נותר מחוץ לכנסת, בעוד שמנגד, השריון שקיבל אז, למעשה הסתנכרן עם המיקום הטבעי שלו ברשימה (כך שלא הרוויח דבר מהשריון ואם אנשים לא הצביעו לו בגללו, אולי אף הפסיד וזה מה שהשאיר אותו בחוץ).

הפעם עטר זכה ל-6,950 קולות בפריימריז. ביחד עם השריון השמור לנציג המושבים שובץ במקום ה-15 ולמעט אם יתהפכו העולמות, יהפוך לח"כ בעוד כחודשיים. כל זה כמובן תקין ורגיל, למעט הטעיה אחת אך משמעותית של עטר את מתפקדי העבודה, בחיפושו כיצד להנות מהגנת השריון, מבלי לספוג את הפסד הקולות שעלול להתלוות לה: הוא פשוט טען בפניהם שהוא בכלל אינו מתמודד על המקום המשורין:

צילום מסך של סטטוס מדף הפייסבוק של עטר

"אני מתמודד ככל המתמודדים ולכן זקוק לקול שלך בקלפי". אם יש ספק לגבי החשיבות של השריון כשיקול בהצבעה של המתפקדים, הרי שטרחתו של עטר להבהיר זאת למתפקדים, חושפת ששיקול זה אמיתי.

ההטעיה (שבאופן ציני מגיעה ממי שפנה למתפקדים בכותרת "שלא יטעו אתכם!") ממשיכה גם באתר המתמודדים של מפלגת העבודה. לכל מתמודד המועמד (דהיינו 'עונה לקריטריונים') למיקום ברשימה השמור להבטחת ייצוג, יש איזכור לכך בסוגריים מתחת לשמו (כפי שאפשר לראות בדוגמאות מימין), למעט עטר:

ההתנהלות המטעה של עטר ממשיכה גם בתגובות לסטטוס שכתב, בו הוא נשאל באופן ישיר (ע"י מתפקד של העבודה) שהסטטוס נראה לו מוזר:

"אני מתמודד כשאר המתמודדים", עונה לו עטר. חלקכם אולי תתהו לגבי "ריצה כפולה" – דהינו מתמודד השואף "לנצח" את השריון ולעקוף אותו ולכן לא רואה עצמו כמתמודד רק על המקום המשורין, אלא מעבר אליו. האם מתמודד כזה הוא רמאי? כמובן שלא. אבל הוא נמצא באותו המצב כמו כל שאר מתמודדי הבטחת הייצוג, למעט תחושת הבטן שלו שהוא אולי יכול יותר טוב. גם "שאר המתמודדים" עליהם מדבר עטר, רצים ריצה כפולה: אם הן נשים, דרוזים, ערבים, מקיבוץ, מושב ועוד (לדוגמה: יחימוביץ' ושפיר, לו היו מקבלות פחות קולות, היו נהנות מהבטחת ייצוג לנשים. בפועל הן לקחו ללא עזרה ממערכת השריונים את המקום הראשון והשני). רוב המועמדים נמצאים במצב שכזה (9 מתוך 25 המקומות הריאלים של העבודה, הם הבטחות ייצוג), אך זה לא אומר שהם יכולים לרמות את הבוחר ולטעון שהריצה הכפולה שלהם היא למעשה ריצה ללא הגנת\אפשרות השריון . ואיך אנו יודעים זאת בצורה הברורה ביותר? תקנון הפריימריז של העבודה אכן מאפשר למועמד למקום מובטח\משוריין, לוותר ולהתמודד "כשאר המתמודדים" (עמ' 2 – מיקום מובטח):

"מועמד אשר מקום מגוריו מקנה לו הבטחת ייצוג בקבוצה מסוימת רשאי לוותר מראש על זכותו להבטחת הייצוג של הקבוצה כדי לאפשר למועמד אחר של הקבוצה לייצג אותה. כתב ויתור כזה על המועמד להפקיד בידי יו"ר ועדת הבחירות במועד הגשת מועמדותו".

כך שחוקת העבודה מאפשרת לעטר, אם ברצונו לעשות זאת, להתמודד "כשאר המתמודדים". אך עטר בחר ללכת עם ולגרום לאחרים להרגיש שהוא בלי; לומר שהוא מתמודד שאינו מועמד לשריון, מבלי לוותר בפועל על המועמדות לאותו השריון. כפי שראיתם בצילום המסך הקודם, טרם נבחר בפריימריז טרח עטר לענות למגיב ששאל אותו בנוגע להבטחת יצוג (וטען שאינה קיימת בעבורו או לפחות יצר את התחושה שזה מה שהוא אומר). אבל למחרת הפריימריז, כשהתברג למקום 15 המובטח לייצוג מושבים, שאל אותו מתפקד נוסף (עימו דיברתי) באותו הסטטוס בדיוק:

ב'סטטוס התודה' שלו, לאחר שזכה בשריון למקום 15, גם כן תהו מתפקדים:

הפעם (או לפחות עד כה) עטר בחר שלא לענות. מתפקד רביעי שפנה אלי, התלונן באתר המפלגה ולא זכה לתשובה. "התפלאתי לראות שדני עטר זכה בהבטחת ייצוג מושבים, כאשר הוא הצהיר שהוא מתמודד ברשימה הכללית", הסביר לי. "אני למשל, הצבעתי לאלון פילץ וגם לדני עטר, רק מכיוון שידעתי שדני עטר לא מתמודד על אותה משבצת, אלא ברשימה הארצית. אם הייתי יודע שהוא תחת הבטחת ייצוג מושבים – לא הייתי מצביע לשניהם אלא רק לאלון פילץ. אני בטוח שכמוני ישנם עוד אנשים רבים שנפלו בהטעיה הזו".

בקשה לתגובה נשלחה (16.1.2015) למר עטר, אך לא נענתה עד כה. להלן ההיסטוריה של עטר כאיש ציבור בהקשרי שחיתות (מתוך דף מידע על מועמדי העבודה של 'התנועה לאיכות השלטון'. הדגשות שלי):

—————————————————————————————————————————–

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-6 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים ללחוץ על הכפתור (ייקח אתכם לעמוד התשלומים של הבלוג) ולשלם לפי ראות עיניכם.

—————————————————————————————————————————–